מפה- מסלול חיי כרמלה מליקה

View מסלול חיי כרמלה מליקה in a larger map

http://www.wordle.net/create

סיפור חיי כרמלה מליקה

שנותי הראשונות מגלמות בתוכן סיפור עצוב. עד גיל חמש וחצי הכול נמחק מזכרוני. הזיכרון הראשון מתחיל בנמל חיפה ב- 1947.
עמדתי על הרציף, ילדה קטנה בשם כריסטינה אוברלנדר, עם עוד ילד שהגיע מהונגריה. הייתי מבוהלת, לא ידעתי לאן הגעתי ולהכין לוקחים אותי.
הובאנו לקיבוץ מרחביה. קיבלתי משפחה מאמצת שהיו לה שני בנים. במשך מספר שבועות התגוגרנו שני ילדי גולה-כך קארו לנו-לבד. לא בתוך קבוצת בני גילנו. אני זוכרת בניין גדול עם הרבה חדרים ומסדרון ארוך. לא הבנתי מה קורה איתי. הלילות היו סיוט. חושך.שקט, ללא נפש חיה מלבדנו. ידעתי את שמי ושם משפחת, אבל לגבי עצמי הייתי אלמונית. מי הם הורי, איך קראו להם, מהיכן הגעתי, כמה זמן אהיה פה, לא ידעתי ולא העזתי לשאול. עד היום מלווה אותי זיכרון שאיני יודעת עם הוא מציאות או דימיון. זכור לי שהגעתי עם תיק קטן ובו ניירות ומסמכים. התיק נעלם ואיננו. אילו היה נמצא, אולי הייתי מוצאת תשובות לשאלותי הרבות.
אחרי מספר ימים אמרה לי האם המאמצת שלי שרוצים לתת לי שם עברי, כמו לכל הילדים בקיבוץ. היא הודיעה לי שיקראו לי כרמלה ואני קיבלתי את זה. לא זכור לי אם הדבר עורר בי תגובה מיוחדת. כמו שקיבלתי הכול קיבלתי גם את זה. לקבוצת הילדים כבר הגעתי בתור כרמלה, אבל ללא תאריך לידה.
הוצמדתי,על כן, לתאריך לידה של בן כיתתי ולימים התברר לי כי זה היה באמת תאריך הולדתי. תוך שבועות מעטים דיברתי עברית, ובאותה מהירות שכחתי את הפולנית.
ילדותי זכורה לי כתקופה עצובה. הייתי ילדה בודדה ללא זהות, שונה מיתר ילדי הקיבוץ. בכל שנות ילדותי לא הרגשתי כל רגישות מצד הסביבה למצבי השונה. העיסוק בפסיכולוגיה בשנים ההן לא היה כל כך מקובל. אף פעם לא ישבו ודיברו איתי על ילדותי, על עברי,על רגשותי, על חרדותי. כלפי חוץ הייתי ילדה רגילה, כמו כולם. השקעתי מאמצים רבים כדי להיות כזו. מדי פעם היו קורים דברים שהיו מזכירים לי בעוצמה רבה את תלישותי, ואלה חרוטים היטב בזיכרוני. גם היום, כשאני חוזרת לזיכרונות אלה, אני מתרגשת מחדש. אחד המקרים הטראומטים האלה היה כאשר "ילדת גולה" מרומניה, שהייתה איתי במשך כשנתיים, הועברה פתאום לחברת נוער בקיבוץ אחר. אני זוכרת שחשבתי שרק למי שאין הורים אפשר לעשות איתו מה שרוצים. הבנתי שאני חייבת להיות מאוד טובה אחרת זה יכול לקרות גם לי. לילות שלמים בכיתי וחלמתי איך מודעים לי, ואיך אני מוצאת את עצמי פתאום במקום אחר. חייתי באיום מתמיד ובהרגשה שההחלטות על חיי תלויות באנשים רבים, ולי לא ברור מי הם.
אירוע נוסף שאני נושאת בזיכרוני הוא מקרה שקרה לי בעת ביקור שגרתי בקופת חולים בעפולה.
הייתי אז בת תשע כשנסעתי עם המטפלת למרפאה. כשהגיע תורי לפתוח תיק, שמעתי את הקפידה שואלת מה שם האב. קפאתי במקום. שאלה כל כך פשוטה ואני לא יודעת לענות עליה. פרתתי בבכי גדול וברחתי אל המטפלת. מאז הייתי עושה הכול כדי לא להיקלע למצבים כאלה. הייתי היתי מזיעה מרוב לחץ עם הייתי יודעת שייתכן ואצטרך להזדהות, לתת פרטים אישייים, שאינני יודעת אותם.
כל השנים הרגשתי שייכת ולא שייכת. שייכת , כי בכל אופן גיליתי פה ושם דאגה מצד הורי המאמצים, כמו באותו יום בסנדלרייה של הקיבוץ, כשלא ידעתי אילו סנדלים לבחור והסנדלרית החלה לצעוק עליי לפני כל הילדים: ' את בחיים שלך עוד לא הרוווחת גרוש, אז מה את בוחרת כל כך הרבה זמן'. הרגשתי שרק עליי אפשר לצעוק ככה, כי בישבילי באמת אף אחד לא מרוויח. בערב, בבית הורי המאמצים, בפנים אדומות ובשפה מקוטעת, סיפרתי לאמי על עלבוני. 'אנחנו עובדים בשבילך', היא ענתה לי ולרגע הרגשתי שייכת.
גיל ההתבגרותה היה תקופה קשה עבורי. שלא כמו רבים אחרים, אינני מתגעגעת לתקופת נעורי. הייתי נערה סגורה ומאוד פגיעה. המערכת החברתית של המוסד החינוכי הייתה מלחיצה. כל הזמן הייתי במצב של הגנה עצמית. הרגשתי אי שקט ומתחים רבים. לא היתה לי חברה טובה, וגם לא אדם אחר קרוב שיכולתי להתחלק איתו, או להעזר בו. כלפי חוץ הייתי בסדר, תמיד הייתי פעילה, יוזמת ומארגנת. הייתי מדריכה בתנועה ומנהיגה בחיי החברה. נחשבתי לילדה עליזה, צחקנית. את במוצקות הדחקתי ושמרתי אותן לעצמי.
בהיותי בכיתה י''א חל מהפך משמעותי בחיי. יום אחד חזרתי מתל אביב, לשם נסעתי לצורך טיפול בפיצויי מגרמניה. על על האוטובוס לעפולה שהיה ריק ברובו. למרות זאת, בחרתי להתיישב ליד אישה שנראתה לי מאוד סימפטית. היא היתה אישה יפה ומרשימה. כשהיתישבתי לידה, הרגשתי שהיא מסתכלת עליי במבט בוחן. 'איך קוראים לך?' היא שאלה. 'כרמלה',עניתי. 'ושם משפחתך?' 'אוברלנדר'. היא החווירה והתרגשה מאוד, ואז שאלה את השאלה ממנה תמיד פחדתי : 'את יודעת מי את ?' בגרון חנוק עניתי 'לא'. ואז היא אמרה: 'בואי, אני אספר לך'.
שתינו פרצנו בבכי מר. והיא, באמצע האוטובוס, החלה מחבקת ומנשקת אותי. 'אני מניה', היא הצליחה לומר, 'ואת הבת של חברתי הטובה ביותר. היינו יחד ב"השומר הצעיר". את לא יכולה לתאר לעצמך כמה את דומה לאמך'. היינו מאוד נרגשות. היא התחילה לספר לי את סיפורה שהוא גם סיפורי. עדיין חששתי שמא היא טועה. המקריות שבפגישה שלנו לא נתנה לי מנוח. מה משך אותי לשבת דווקא לידה- יד הגורל? ואיך ייתכן שלאחר כל כך הרבה שנים היא תזהה את הדימיון? רציתי כל כך שזה יהיה נכון, אבל בו בזמן פחדתי מאכזבה, חששתי שאולי הכל טעות.
מניה סיפרה לי שכאשר המלחמה התקרבה לבוריסלב, עיר הולדתי, מסרה אותי אמי לזוג גווים, חשוכי ילדים, שיגדלו אותי עד שהורי יחזרו מהמלחמה. אבי גוייס לצבא הפולני וכנראה נהרג במלחמה. שנים מניה חיפשה אותי. היא ידעה שנשלחתי לישראל, והנה היא חיה בעפולה ואני פסיעה אחת ממנה, ובכל זאת, במשך שנים היא לא מצאה אותי.
בשכונה הקטנה בעפולה, בביתה של מניה, כבר חיכו לי יוצאי בוריסלב רבים שהיכרו את הורי. בניהם היה אותו האיש, כך נודע לי, ששילם סכום כסף ניכר כדי שמשפחת הגווים בה גדלתי, תסכים לוותר עלי. הרגשתי שנולדתי מחדש. לראשונה, בגיל שבע עשרה וחצי, ראיתי תמונות מילדותי. עשיתי היכרות עם הורי ועם עברי. אין לי מילים לתאר את המפגש עם תמונות הורי ותמונותי כילדה קטנה. חיבקתי את התמונות והרגשתי שזהו החיבוק הראשון בחיי עם חום אמיתי, שהוא שלי ומחובר אלי. התמונות היו ההוכחה שאומנם זו אני הילדה שמניה זיהתה.
הפגישה עם מניה, שהפכה להיות חלק ממשפחתי, פתחה פרק חדש בחיי. הפכתי להיות אדם עם זהות. בת להורים בעלי פנים ושם, עם עבר ועם הווה, ומחשבות רבות לגבי העתיד. סימתי י"ב במוסד החינוכי במרחביה והתגייסתי לצה"ל. חיכיתי מאוד לרגע גיוסי, רציתי להשתחרר קצת מהמסגרת ולצאת לעולם הרחב.
חיי היומיום בקיבוץ לוו מצדי בתחושת מחויבות עמוקה לחברה בקיבוץ ולמשפחתי המאמצת. רגש מחויבות זה, שנבע מתוך אסירות תודה, הפך לעיתים לנטל קשה. הצבא היווה עבורי תחילתה של מערכת חיים חדשה בה הרגשתי שווה בין שווים. ביטחוני העצמי התגבר. שובצתי לתפקידי פיקוד, הייתי מ"כית בקורס מ"כיות. עם סיום קורס קצינותל עברתי לשרת כקצינת ח"ן. למען האמת, רציתי להשאר בצבא הקבע, אבל לא היה לי האומץ לבקש זאת מהקיבוץ.
השתוקקתי מאוד למשפחה משלי. חיכיתי לרגע שבו אהיה אם. כמו לקראת כל שלב, היו לי חששות איך אעמוד במשימה הזו. אבל ההתנסות שעברתי בילדותי, והאופן שבו התחנכתי במשפחתי המאמצת, גרמו לכך שרציתי להיות אחרת. אני גאה על שני דברים בחיי. בראש ובראשונה במשפחתי. יחד עם בעלי- אהרון, הקמנו משפחה חמה, אוהבת ותומכת. גידלנו שלוש בנות נהדרות. המשפחה שלי היא שיא גאוותי.
הגאווה השניה שלי היא מקצועי. לאחר שנים של לבטים וחששות, תוך כדי גידול הבנות, החלטתי לצאת ללמוד. דרך לימודי העבודה הסוציאלית עשיתי הכירות משמעותית עם עצמי. גם הגעגועים לחברה קרובה, לבני שיחה רגישים, התממשו. בד בבד עם הלימדה כיצד לעזור, למדתי גם להיעזר.
במשך רוב שנות חיי בדן הייתי פעילה, לא מתוך מועקת החובה, אלא מתוך הכרה ובחירה. שימשתי בתפקידים מרכזיים בתחום החברתי, החינוכי ובענפי השרות. הייתי שותפה בהובלת מהלכים שהביאו לשינוי בתפיסות ואורחות החיים בחברתנו. המוטו העיקרי שהוביל אותי היה הרחבת האנטומיה של הפרט והמשפחה, הגדלת אפשרויות הבחירה והורדת התלות הרבה הקיימת בצורת החיים שלנו. מילוי תפקיד מחייב לעיתים קרובות מאבק. אני מטבעי אדם לוחם, על אחת כמה וכמה כאשר אני מאמינה בצדקת המאבק. בתפקידי כמזכירת הקיבוץ לחמתי לא פעם לטובת החברה והפרטים שבה.
מאז 1990 אני עובדת באגף הרווחה בקירית שומונה. עבורי זה בית ספר מתמשך ללימודי החיים. לעיתים אני חשה כי יש שליחות בעבודה הזאת. אינני יכולה לקבל קיפוח מכל סוג שהוא ועל כך אני מוכנה להילחם. אני רואה את תפקידי בלהיות פה לחסרי הישע, לזעוק את זעקתם של אלה שתנאי חיהם התישו אותם והם חסרי כוח לזעוק, לעמוד לצדם של ילדים חסרי ישע, ובעיקר לחזק את האדם ואת הכרתו כי חלק ניכר מחיוו תלוי בו עצמו.
העבודה באגף הרווחה הינה תובענית ואינטנסית. אני מקווה כי יישאר בי הכוח והרגישות להמשיך במקצועי עוד שנים רבות. מצוקה היא מצב שקשה למדוד אותו. יש אנשים שסבלם האישי מקשיח אותם, אצל האחרים הוא מטפח רגישות לזולת. מצוקתי הובילה אותי להשתייך לקבוצה השנייה.